בזמן האחרון קיבלתי, בתור רב חילוני, שלוש פניות שונות עם בקשות להתייחס לסוגיות מגוונות. * פנייה של תלמיד תיכון שעושה עבודת גמר (5 יחל) במחשבת ישראל על תאומים סיאמיים. להלן השאלות ותשובותיי: המונח תאומים סיאמיים הוא כינוי לתאומים אשר נולדים מחוברים זה לזה בחלקי גוף שונים. כיום הרפואה המודרנית יכולה לבצע במקרים מסוימים פעולות כירורגיות להפרדת תאומים סיאמיים, אם כי הניתוח עלול להביא למות אחד התאומים או שניהם. 1. מהי הרגשתך, במקרה של לידת תאומי סיאם? הרגשתי היא שזה מקרה קשה. 2. מהי משמעות ערך חיי אדם במקרה של תאומים סיאמיים, והאם חשיבות ערך חיי האדם ביהדות משתנה, בעקבות המקרה המסוים של תאומים סיאמיים? ישנם מקרים קלים יחסית של תאומים סיאמיים, כאשר ההפרדה ביניהם אפשרית מבחינת רפואית ואינה מסכנת אף תאום. גם אם משמעות הדבר היא יצירת נכות מסוימת אצל אחד התאומים או אצל שניהם - זה עדיף מאשר להכריח אותם להעביר את חייהם קשורים זה לזה. אך כאשר חיי התאום האחד תלויים בחיי השני (כיוון שיש איברים פנימיים חיוניים משותפים) - מתעוררת דילמה קשה: האם מותר לנתח כדי להפריד בין התאומים, גם אם משמעות הדבר היא סכנת חיים אפשרית או ודאית לתאום האחר? מקרה זה בהחלט מאתגר את התפיסה הרווחת בדבר ערך חיי אדם. בעיקרון מקובל להניח שערך חיי אדם הוא ערך חשוב ביותר ביהדות (אך לא ערך עליון. חזל קבעו שלושה דברים שעליהם נאמר ייהרג ואל יעבור [כלומר: מוטב למות ולא לעבור עליהם] - שפיכות דמים [אם מצווים עליך לרצוח - מוטב למות ולא לרצוח], גילוי עריות [אם מנסים להכריח מישהו לשכב עם קרוב/ת משפחה] ועבודה זרה [אם מכריחים מישהו לעבוד לאל אחר, לא לה]). 3. ההלכה היהודית, בעניין תאומי סיאם, קובעת שבקרה שקיימת סכנת חיים לאחד התאומים, הרי שיש להציל את התאום הדומיננטי, בעל הסיכויים הגדולים יותר לשרוד. האם, לדעתך, הלכה זו עומדת תמיד במבחן המציאות? אם כן, מדוע? לא ברור למה אתה מתכוון במבחן המציאות. בפועל, לפי מה שקראתי, נראה לי שלרוב נוהגים כך - מנסים להציל את התאום החזק יותר. קראתי את ההלכה, ובמקרה זה נראה לי שפסיקת ההלכה מוצדקת, עם כל הצער הכבד שבאובדן חיי התאום החלש. הנימוק ההלכתי של דין רודף לא נראה לי משכנע. נראה לי יותר הגיוני הנימוק המובא מתוך סיפור שבע בן בכרי (שמב כ) על הקרבת האחד למען הצלת האחרים, למרות שזה מקרה שונה מאוד. אך בסופו של דבר הנימוק פחות חשוב. 4. אם לא הייתה פסיקת הלכה במקרה של תאומים סיאמיים, מה היית פוסקת (בהתבסס על הזרם אליו את משתייכת)? האם יש להפריד את התאומים (דבר שיכול להציל לפחות תאום אחד, אך גם יכול להביא למותם של שני הילודים) או להשאיר אותם לגורלם? חשוב לציין שכרב חילונית, המאמינה בריבונות האדם על חייו, לא הייתי פוסקת הלכה במקרה כה מורכב. הייתי משוחחת עם ההורים ומציעה להם תמיכה רגשית ומציגה בפניהם, יחד עם רופאים, את האפשרויות השונות, כולל הסיכונים בכל אפשרות, ומניחה להם להחליט על גורל ילדיהם. 5. למי, לדעתך, יש הזכות להחליט על ביצוע הפרדת תאומים סיאמיים? מדוע? כאמור לעיל, להורים, ורק להם, ישנה הזכות להחליט על גורל ילדיהם, לאחר שקיבלו את כל המידע הרלוונטי והתייעצו עם כל מי שמצאו לנכון להתייעץ. 6. האם, לדעתך, תאומים סיאמיים היא סוג של טעות של הטבע? וכיצד ניתן לפתור טעות זאת? תאומים סיאמיים הם, מבחינה ביולוגית, מוטציה. זו לא אמירה ערכית ושיפוטית. זו עובדה ביולוגית. אני לא חושבת שזו טעות - טעות זה משהו שבני האדם עושים. בימינו ניתן לנסות ולהימנע ממצב של תאומים סיאמיים עי בדיקות שנעשות לאישה ההרה לפני הלידה. אני חושבת שכדאי ורצוי לערוך בדיקות כאלה - מהרבה סיבות - ואם מתגלים תאומים סיאמיים - מוטב להפסיק את ההריון. בזכות בדיקות אלה, ישנם מעט מאוד מקרים של תאומים סיאמיים, והם קורים בדרך כלל אצל נשים שלא ערכו בדיקות כאלה, מסיבות אידיאולוגיות ו/או כלכליות. * תלמידי תיכון שעושים מטלת ביצוע באזרחות על פסולי חיתון: 1) הסבירו את המושג פסולי חיתון ומהי עמדתך לגביו? פסול חיתון הוא מושג שההלכה היהודית קבעה. הוא מתייחס ליהודים שאינם יכולים להתחתן עפי ההלכה יהודית. זה כולל קרובי משפחה, ממזרים (ילדים שנולדות לאישה נשואה מגבר שאינו בעלה), אנשים עגונים (שאין ראייה שהבעל או האישה שלהם מתים), מסורבי גט, לכהן אסור להתחתן עם גרושה ועם אלמנה, ואישה שלא קיבלה חליצה ונחשבת נשואה, ולכן ילד שנולד לה מגבר אחר הוא ממזר. במובן הרחב של המונח הוא כולל גם זוגות חד-מיניים ואנשים שהרבנות אינה רואה בהם יהודים. כיוון שבכל הנוגע לנישואים בין יהודים חלים במדינת ישראל דיני ההלכה, פסולי חיתון אינם יכולים להינשא בישראל. למימוש הגבלה זו מנהלת הרבנות הראשית את רשימת פסולי החיתון. ברשימת פסולי החיתון כלולים גם אנשים ספציפיים האסורים להינשא זה לזו בגלל קשרים רומנטיים שניהלו בזמן שהאישה הייתה נשואה. בעקבות מחלוקות בנושא הגיור, יש גם רשימות של אנשים הרשומים במרשם האוכלוסין כיהודים, אך גיורם אינו מקובל על קבוצה של רבני ערים האחראים על רישום נישואים, ולכן גם הם פסולי חיתון. למרות שפסולי חיתון אינם יכולים להינשא בישראל, בעקבות בגץ פונק שלזינגר - אם נישאו בנישואים אזרחיים בחול, הם יכולים להירשם כנשואים גם בישראל (במרשם האוכלוסין, אך לא ברבנות). כרב חילוני, אני מתנגדת למונח פסולי חיתון. לדעתי, לכל אדם יש זכות להתחתן עם מי שהוא בוחר. יחד עם זאת, הכרחי בעיני ששני בני הזוג העומדים להתחתן יהיו פנויים. כלומר: אם יסתבר שאחד מבני הזוג נשוי - לא אחתן את בני הזוג. כמו כן, לא אחתן קרובי משפחה. 2)תארו מקרה הידוע לכם בנושא פסולי חיתון וכיצד הוא נפתר? ישנם בישראל הרבה מקרים של בני זוג, שאחד מהם או שניהם אינם מוכרים עפי ההלכה כיהודיים, למרות שהם עצמם רואים את עצמם ככאלה (חיים בארץ, משרתים בצבא, רואים את עצמם כחלק מהתרבות היהודית). זוגות כאלה יכולים להתחתן בחול (נישואים אזרחיים) או נישואים יהודיים עי רב חילוני/ת או רב רפורמי/ת. רב קונסרבטיבי/ת עשוי לחתן זוג כזה במקרים מסוימים. כמו כן, מקרה נפוץ נוסף הוא של זוגות חד-מיניים. גם הם יכולים להתחתן אצל רב חילוני/ת או רב רפורמי/ת. רב קונסרבטיבי/ת לא יחתן זוג כזה. נישואים אלה, למעט אלו שנערכים בחול, אינם מוכרים עי מרשם האוכלוסין של מדינת ישראל. זוגות אלו יכולים לעבור תהליך משפטי של הכרה בהם כידועים בציבור, ואז הם זכאים לכל הזכויות שמקבל זוג נשוי בישראל. בת.ז. יישאר הרישום רווק/ה. 3)באילו ערכי דמוקרטיה לפי דעתך פוגעת רשימת פסולי החיתון? ראשית, בזכות האדם לחירות ולריבונות. בהקשר זה - חירות לבחור את שותפו/ה לחיים על פי שיקול דעתו/ה ולהקים בית ומשפחה. שנית, בזכות האדם לפרטיות - רשימת פסולי החיתון שמחזיקה הרבנות פוגעת בזכותו של האדם לשמור על חייו הפרטייים. שלישית, במדינת ישראל יש כפייה של ההלכה הדתית על ציבור שאינו חש מחויב אליה. 4) מה לפי דעתך הוא הפתרון הכי אפקטיבי לבעיית פסולי החיתון? הפתרון האפקטיבי הוא שחרור רישום הנישואים מתלות ברבנות. כל אדם יהיה זכאי להתחתן בכל דרך שנראית לו - אורתודוקסית, רפורמית, קונסרבטיבית, חילונית וכו - ומדינת ישראל תרשום כל זוג כזה כנשוי במרשם האוכלוסין. * עוזר מחקר מברזיל (!) ששאל אותי על דעתי לגבי הוראת תנך באופן מחקרי: Dear Dr. Yaniv I’m writing to you regarding an essay (or perhaps series of essays) I’m researching concerning archaeology and biblical literalism in the 21st Century. If you have the time, and will be gracious enough to answer a few questions, any and all assistance afforded will be greatly appreciated. I’m sure you’re aware that after 75 years of exhaustive and detailed excavations across Israel and its environs the overwhelming consensus today among the world’s leading biblical archaeologists (most of whom are Israeli’s) is that the stories contained within the five books of the Pentateuch are, on the whole, a socio-theological work of fiction mostly composed after the fall of Mamlekhet Yisra’el (Kingdom of Israel) in 722 BCE. As Professor Ze’ev Herzog stated his 1999 essay, Deconstructing Jericho: “The patriarchs’ acts are legendary stories, we did not sojourn in Egypt or make an exodus, we did not conquer the land. Those who take an interest have known these facts for years.” Professor Magen Broshi, Head Archaeologist at The Israel Museum (Jerusalem), confirmed Herzog’s studied conclusion, stating: “There is no serious scholar in Israel or in the world who does not accept this position. Herzog represents a large group of Israeli scholars, and he stands squarely within the consensus... Archaeologists simply do not take the trouble of bringing their discoveries to public attention.” It fascinates me that the archaeological findings haven’t penetrated popular culture, and I’m wondering where you stand on Rabbi David Wolpe’s 1999 statement: “The rejection of the Bible as literally true is more or less settled and understood among most Conservative rabbis… Such startling propositions, the product of findings by archaeologists, have gained wide acceptance among non-Orthodox rabbis… but there has been no attempt to disseminate these ideas or to discuss them with the laity until now. It is time for people to know about it.” • Do you agree with Rabbi Wolpe; should a dialogue be encouraged between archaeologists, religious leaders and the laity to discuss the historical facts in an open and free manner? I see the Bible as the base of my culture - as a Jew, as an Israeli and as a person. Its like my family - I didnt choose it. Sometimes it makes me angry, Sometimes it makes me proud. Some of it I love. Some of it I dont. I know all youve written about the findings in Israel, but I dont think that its really matter if everything happened as it is described in the Bible (of course not). This is our heritage. This is our narrative. To my view, the important thing is to create a dialogue between people and the Bible. I wrote about it in my dissertation. Part of this dialogue is the criticism of the Bible - literary criticism, historical criticism, moral criticism. But the most important thing, for me, is that people will love the Bible, wil want to learn it and from it, will want to talk with the Bible and about it. I try to do this kind of dialogue when I teach Bible - as a secluar Rabbi and as Bible scholar. • In the larger public arena should attempts be made by authorities on the Pentateuch, like yourself, to correct historical misinterpretations if and when they occur in popular culture, such as documentaries and print? It’s my understanding that very few Jews are biblical literalists, and many of the essays in the Etz Hayim (Torah & Commentary) address the archaeological matter with a highly commendable honesty. That is to say, the facts are not being hidden and biblical criticism is taught openly in rabbinic schools. No such conscientious effort has, however, emerged inside Christianity, and to this I have a particular interest. As far as I know, most of the Orthodox Jews in Israel dont know about the findings of Biblical criticism. Unfortunetly, the situation is not very much different in the non-orthodox Israeli Education system. I wish it was different. About Christianity - I dont know enough, so I cant answer you. • How do you feel about the biblical literalism practiced by many U.S. evangelical churches? • Obligation might be too strong a word, but as a Rabbi do you feel a duty (or at the very least an urge or even compulsion) to educate biblical literalists regarding the historical nature of the narratives contained within the Pentateuch? • In your opinion is educating literalists (evangelical Christians specifically) something Jews on the whole, but Rabbis in particular, should engage in as a matter of necessity? מעניין מה יביא בכנפיו השבוע הבא....
Posted on: Sat, 26 Oct 2013 13:49:15 +0000
Trending Topics
Recently Viewed Topics
© 2015