בירעם ואיקרית עדיין מחכים משה ארנס - TopicsExpress



          

בירעם ואיקרית עדיין מחכים משה ארנס 10.09.2013 02:0010 כמה מהישראלים - לחוצים בגלל האירועים בסוריה, ממתינים בתורים לקבל ערכות מגן מיותרות - התפנו בשבוע שעבר לשים לב לתושבי בירעם שבגליל, שהפגינו מסביב לכנסייה ולחורבות בתיהם, בדרישה לחזור לכפר אבותיהם? 65 שנים חלפו מאז מבצע “חירם”, שהתנהל באוקטובר 1948 ושבמסגרתו טיהר צה”ל את הגליל העליון, הניס את כוחות צבא השחרור הערבי בפיקודו של פאוזי קאוקג’י וכבש את הכפרים בירעם ואיקרית, שלא גילו התנגדות. התושבים התבקשו לפנות את כפריהם והובטח להם שיוכלו לחזור אחרי שהביטחון יושב לאזור. הם מילאו אחר הפקודה, אך ההבטחה לא קוימה. שלוש שנים לאחר מכן פוצץ צה”ל את הבתים בשני הכפרים, והותיר על כנן רק את הכנסיות. הן עדיין ניצבות שם, תזכורת אילמת להבטחה שלא קוימה. מספר בקשות שהוגשו לבית המשפט העליון, ועדות חקירה שהוקמו על ידי הממשלה, הפגנות ומחאות, לא הועילו. ההבטחה עדיין לא קוימה והצדק לא נעשה. תושבי בירעם ואיקרית עדיין ממתינים. כל מי שיחפש היגיון בסירובן של כל ממשלות ישראל לכבד את ההבטחה, יתקשה מאוד למוצאו. מבצע “חירם” ייצב את הביטחון באזור. ב–29 במארס 1949 חתמו ישראל ולבנון על הסכם שביתת נשק, וצה”ל, שבקרבות חדר ללבנון, שב לגבול הבינלאומי. במשך שנים שרר שקט באזור, אך תושבי בירעם ואיקרית לא הורשו לשוב לבתיהם. השנים חלפו, והכינוי המתאים ביותר למדיניות ממשלות ישראל בנושא הזה הוא “מצעד האיוולת”, או איך “להפוך ידידים לאויבים”. תושבי בירעם הם נוצרים מרונים ותושבי איקרית הם נוצרים יוונים קתולים. שתי הדתות נחשבות לידידותיות לישראל, ורבים מצעירי העדות מתנדבים לשרת בצה”ל. מסתבר שהבעת נאמנות אינה מספיקה. כשאש”ף השתלט בסוף שנות ה–60 על דרום לבנון ושיגר משם מפגעים לישראל, סברו חברי הקהילה הנוצרית בדרום לבנון, באופן טבעי, שהאינטרס שלהם זהה לזה של ישראל. ב–1975 לקח מייג’ור סעד חדאד, קצין יווני־קתולי מצבא לבנון, את הפיקוד על המיליציות בדרום לבנון, איחד אותן וקרא להן “צבא לבנון החופשית”. אנשיו תיאמו את פעולותיהם עם צה”ל. ב–1984 קיבל אנטואן לאחד, גנרל מרוני בצבא הלבנוני, את הפיקוד על צבא דרום לבנון שהיה מורכב ברובו מנוצרים, אך היו בו גם חיילים וקצינים שיעים וסונים. הצבא הזה המשיך לפעול כבעל בריתה של ישראל עד לנסיגת צה”ל מדרום לבנון בשנת 2000, וסייע להבטיח את השקט באזור שמצפון לבירעם ולאיקרית. לא היה אפוא חשש ביטחוני, שבאמצעותו אפשר לנמק את מניעת שובם של התושבים לבתיהם. אף על פי כן, ממשלת ישראל מנעה את שובם. הנסיגה החד־צדדית של צה”ל, ללא תיאום נאות עם צבא דרום לבנון, וחרפת הבגידה בבעל ברית שחייליו נלחמו במשך שנים לצד חיילי צה”ל, היתוספה להבטחה המופרת לתושבי בירעם ואיקרית. הקצינים והחיילים של צבא דרום לבנון, שרבים מהם היו מרונים ויוונים קתולים, ננטשו לגורלם. חלקם הצליחו להימלט לישראל כשהם משאירים מאחוריהם את רכושם ולפעמים אפילו את משפחותיהם. היחס המחפיר שקיבלו מישראל, אף שקשרו בה את גורלם, הוא פרשה מבישה בפני עצמה. כיצד אפשר להסביר את יחסה של ישראל לבעלי בריתה הנאמנים? האם זאת מדיניות מכוונת מצד ממשלת ישראל כלפי ידידיה הנוצרים? האם יכול יחס כזה לעודד אחרים לקשור את גורלם בגורלה של ישראל? התשובה לשאלות האלה תימצא בין גבעות הגליל, על הריסותיהם של בירעם ואיקרית. תושבי הכפרים האלה, ואתם רבים מאזרחי ישראל, ממתינים לתשובה. haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2115947?utm_source=dlvr.it&utm_medium=facebook
Posted on: Tue, 10 Sep 2013 14:16:54 +0000

Trending Topics



Recently Viewed Topics




© 2015