ממני אליכן- בקשתי היא כי תקראו- כי זהו פוסט חיי, ועל אף היותו ארוך, אודה אם תקראו, כדי שנוכל לשנות פוסט חיי. פוסט שמתבשל בבטני הגועשת-נעצבת זה זמן רב. פוסט שהיה בי פחד להעלותו, והילכתי בין שבילי מלים ומחשבות כדי שאוכל להעלותו. זהו פוסט ממני אליכן- פמיניסטיות נהדרות. אלו הן מילותיי שמבקשות, לפני הכל הקשבה, שיחה, עוד המון קולות. זהו פוסט שמתנגד למלחמה. לפני שנים רבות הילכתי, יש לומר עם ייראה של כבוד, אל מרחבים פמיניסטים שונים, שומעת, קוראת, משתפת, לומדת, ובהמשך הזמן, אחרי שהרגשתי בתוכי מעט יותר מגובשת, גם יצאתי עם פמיניסטיות רבות מאד למאבקים אדירים. להשגת הישגים חשובים עבור נשים ועוד מיעוטים פוליטיים. להתנגדויות מהממות משותפות מול בקלשים (תגובות-נגד) חוזרים ונשנים. ולהרחבה מתמשכת ונהדרת הן של השפעתו של המרחב הפמיניסטי על חיינו כנשים ממנעד של קבוצות ודיכויים, ולהרחבה משתנה ומתמשכת בתנועה של בית, מרחב בטוח, שמייצר מתוכו אלטרנטיבות כל העת, אלטרנטיבות שיותר ויותר אפשרו ליותר ויותר נשים להרגיש ולדעת, שיש מקומות בהם מותר לנשום, אפשר לספר, אפשר להפסיק קצת לפחד, אפשר להתנגד יחד, באהבה פנימה, ובהכרה, מול מחול השדים שמתחולל עלינו במגוון צורות איומות- סקסיזם, אונס, גזענות, מיזוגיניות, כיבוש, עבדות והעבדה, ועוד. והמרחבים הללו התכתבו זה עם זה, מרחבים שונים, שמצאו במשך שנים ארוכות דרכים חדשות לדבר זו עם זו. גם בתוך התנגדות אחת לאחרת, גם בתוך אי הסכמות, גם בתוך משנות שחלקן נדמות או באמת בחלקן סותרות, הצלחנו לאתר יחד שבילי לשון ומלים, שבילים של מגעים אחרים-מיטיבים-פותחי פה ולבבות- מניעים ובה בעת מרגיעים. ומזה יותר משנה, מתחולל בתוכנו, מרחבים פמיניסטים, משהו שעבורי הוא מעבר לקושי, עוד לא איתרתי מילה מתאימה. נשים פוחדות, נשים נסוגות, נשים משתתקות, מרחבים מתפרקים והורסים אפשרות ביחד להיות, פוסט טראומה אחת מושלכת על האחרת, פוסט טראומטית בעצמה, כי אין אף אחת מאתנו שניצלה מהאימה. ומן תחרות, שגם לה לא באמת מצאתי פענוח- של מי יותר בתחתית ההשפלה התרבותית-חברתית-אישית, מי יותר סובלת-סבלה, מי יותר: ומי יותר זה כבר תזוזה שעבורי מכאיבה כל כך, כי איני מצויה ולא רוצה בשפה שמעתיקה תחרות- לא של מי יותר שווה ולא של מי יותר מסכנה. ולמה לדבר על אחרות? הרי זו אני שנמנעת, לא הייתי מאמינה שכך יהיה, מלהגיע לפעולות פמיניסטיות, כי אני פוחדת, לא מהתוקפן שבחוץ, אלא מהפירוק הפנימי, שבולע אל תוכו כל יום עוד אשה, וההם בה בעת- למעלה- זחוחים יותר מתמיד. כי אם נסיר מעצמנו את המילה- יותר- אולי נצליח יחד לזהות מורכבויות מסובכות כל כך, המוני נשים פגועות, שכמותי, ביקשו ומבקשות להן בית, כזה אחר מזה שאליו נולדו או שבו חיות עתה, כזה שמדבר-מתנהג-מזהה-מביט- דרך עדשות אחרות, ולא דרך עדשה דומיננטית-מרכזית. ומזה שנה אבד לי הבית. הבית שהייתי שותפה לבנייתו, בית לא אחיד, בית משתנה חליפות, בית עם מלוא החופן חדרים סגורים, פתוחים, במיני צורות וגדלים, בית שאפשר להחליף ולשנות את חדריו, אך בסיסו על קרקע רחבה, יציבה, ויותר מהכל- אוהבת ובטוחה- גם למי שבאותה עת מסוימת ובמיוחד עבור מי – שמרגישה לא שייכת, לא רצויה, נדחקת ומועלמת, משוחזרת אל הטראומה שלה. לפני כשנה איבדתי את ביתי, הבית הזה, הפמיניסטי המדהים, ומאז עליי להודות, שבכל כך הרבה מובנים- חרב עולמי. לא נאבקתי אז ובהמשך כדי להשיב את הבית כי לא רציתי לעשות שימוש בכלי מלחמה, וממילא בתוך כלים אלה הייתי מתבלבלת ונופלת עמוק עוד יותר לתהום שהייתה נפערת מעליי ביתר אלימות ומכה. אז ניסיתי תחילה במילותיי שלי, ואז זזתי יותר ויותר הצידה עד כמעט החוצה, כי לא ידעתי איך לצאת אל המרחב שהיה ביתי , זה שהחליף את בית מוראות ופשעי אבי ואמי, איך לצאת לשם מבלי לחטוף, גם מנשים שהם בעצם הכי נפלאות, אלימות קשה, דחיקה ומחיקה, ובעצם הגענו עד הלום כשאין כמעט אשה אחת במרחב הזה שיכולה לומר- בשנה האחרונה לא חוויתי עליי אלימות מצד חברות פמיניסטיות למאבק. ואחת לכמה ימים אני בוכה. בוכה כי התייתמתי מבית עוד לפני שקלטתי את המציאות החדשה. נותרתי הלומה, המומה, וכמו כל אשה- מלאת אשמה ובושה- שלא עמדו בי כוחותיי עד היום לבטא את עצמי ולומר לכן במילות בקשה- אין טעם לנצח מישהי, או אותי, כי את דינמיקת הדם המלחמתית כולנו מכירות היטב על חיינו, ואף אחת לא פטורה מתבוסה נוראית בתוכה, היום זה אני, מחר את- אז מדוע לא נעצור יחד את המעגל הטראומטי הזה, שהפך להיות מעגל האימה? איני מנסה לכסות, אני לעולם ומאז ומתמיד בתנועה של- לגלות. איני מנסה לפטור לא אותי ולא אף אחת אחרת מטעויות. איני מנסה לדלג מעל מחלוקות או מעל זהויות. איני מנסה לחמוק מזיהוי של פגמים שהיו במרחבים פמיניסטים מדהימים, איני מנסה לפטור ולומר- יאללה- אחדות. איני מנסה להוציא מעצמי מאחריות, ואיני מנסה להוציא מאחרות אחריות- אחריות על הישגים, כמו גם על טעויות, אחריות על מרחבים בטוחים-אחריות על הפסקת מלחמה ואלימות. אחריות על הכרה ואחריות על אי מחיקה, אחריות על התנגדות, על התנגדות לא אלימה- כזו שמאפשרת לכל אחת ואחת – את הנשימה, את הכוחות, את הפגיעויות, את הטראומות שממילא עיקשות, את ההישרדויות, את הביחד שחייב לחזור להיות, את האחריות להזיז הצידה את הפחד והאימה זו מזו. לפני שנה איבדתי את ביתי, ומאז משהו עמוק בתוכי נשבר ואני מחפשת כל יום מחדש את דרכי. אני יודעת להיאבק, אני יודעת להתנגד, אני יודעת לחבק, אני יודעת להרחיק, אני יודעת לגשר, אני יודעת לומר כן, אני יודעת לומר-לא, אני יודעת להכיר- אך איני יודעת ולא ארצה ללמוד- אף פעם- להילחם. אז ממני אליכם- מדורית הילדה-הנערה-הבחורה—האשה-הבוצ-הפמיניסטית, ממני דורית- שגם פגיעה וגם חזקה, גם בוכה וגם ממחשכים גואה, גם מתאבלת וגם מתעקשת לבנות מחדש, גם מזהה את הלא יתואר וגם רוצה אתכן יחד – גרגר אחר גרגר- לבנות לעצמנו בתים- מחדש- הפוכים מאלה – בין אם במחוזות ילדותנו, בין אם בסביבתנו, בין אם במקומות עבודתנו- הפוכים מאלה- בתים אוהבים ובטוחים, גם בתוך ויכוח שיש בו סערה. ואם מי מכן תרצה להגיב במלחמה, כבר אומר כי לא אשיב, יותר מהכל- כי זו שפה וכלים, שלפחות בתוך גופי, איני רוצה ולא מוכנה- להכיל. בואו נדבר, בואו נקשיב, בואו נכיר, בואו ניאבק- כי אנחנו חיות בחברה שרוצה בתרבותה לגמור עלינו, וביחד הלא אחיד שלנו, נוכל לא לתת, אפילו להקל, ובעיקר- לא לוותר. בואו- כל אחת, יחד, נפסיק את הפירוק הפנימי העמוק שהתחולל ומתחולל בתוכנו, כי מגיע לכל אחת מאתנו, אלטרנטיבה למלחמה שמתחוללת נגדנו, מאז שנעשינו, נשים.
Posted on: Tue, 03 Dec 2013 13:49:19 +0000
Trending Topics
Recently Viewed Topics
© 2015