המיתוס ושברו The Myth of the Moon-navel People by Professor Nahum Megged after he saw my work Somewhere at the place of origin, the tribesmen sat, as a songbird rose to one of the treetops, and commenced her chant and chirrup. Her song lasted for many days, always repeating that single word “onwards”. The tribesmen chief heard the song, and realized that through the bird the decree of divinity was transmitted, commanding the tribes leave their concealed location, in order to migrate to another land. Only there, in the other land, could they fulfil their destiny. The great chief addressed the other tribe leaders saying: “The voice of the gods, through the throat of the bird commands to follow her, by the decree of the gods it is clear that the time has come to leave the familiar home and homeland in order to arrive at the other place, the unknown, awaiting the tribes.” They wandered far, in four tribes they headed out, and the great chief, who had also become a god, lead all those who called themselves “The Moon-navel People”. It is difficult to know when the great chief became a god and the priests spoke on His behalf. The great chief became a god, and the god a wooden statue. The priests and the people were led by a wooden statue whispering and marking the way. And the road was hard, and many times they fought other tribes in order to carve out their way through the unknown. One night the wanderers arrived at the “Source of Many Waters” that gave shelter to plants, trees, and birds, and the birds reminded them of the song they sang in the dawn of time. The god that spoke from the wood prompted repeatedly: “A wondrous way lies ahead of us, and only at its end you will find the purpose of the journey.” But the tribesmen did not want to go on walking. They thought that the “Source of Many Waters” is the place, and forgot that the journey should lead to the discovery of the destiny of the tribes, and without destiny there is no point for the journey. “We are content with this place.” They said. “Why should we go on wandering?” They all sang and danced and prayed to the god: “This is your home, this is your dwelling place, this place will magnify thy name for all times, we have had enough of wandering.” The god heard the prayer directed toward Him, He was infuriated because He sensed the repetition of the same old story: they stop on the way and forget they have to go on, because you should not stop before you find out the purpose of the journey. At night, the thunders roared and the lightening flashed, and in the morning the “Source of Many Waters” transformed from a place of life to a mass cemetery. Those who survived walked away from it. Perhaps in the end they will discover their true destiny. Now it is clear to them that a journey does not stop on the road, even if it is beautiful, and perhaps now they are reconstructing the commencement of all roads. This time they no longer wandered as tribes, but each individual carved his or her own way. ישבו להם בני השבטים אי שם במקום המוצא, וציפור שיר עלתה על אחד העצים והחלה לצייץ ולשיר. שירתה נמשכה ימים רבים ותמיד חזרה על אותה מילה “נצא כבר לדרך”. שמע ראש השבט את השיר והבין שלא הציפור מדברת אלא דרכה מצווה האלוהות הנסתרת את השבטים לצאת מהמקום החבוי בו הם נמצאים, כדי להתחיל לנוע לארץ אחרת. רק שם, בארץ האחרת, יוכלו לקיים את ייעודם. ראש השבט הגדול פנה אל ראשי השבטים האחרים וחזר ואמר: קול האלים מגרונה של הציפור מצווה ללכת בעקבותיה, במצוות האלים ברור שהגיעה השעה לעזוב בית ונחלה מוכרים כדי להגיע למקום האחר, הבלתי ידוע, המצפה לשבטים. דרך ארוכה הם נדדו, בארבעה ראשים יצאו וראש השבט הגדול, שהפך גם לאל, הוביל את אלה שכינו את עצמם “אנשי טבור הירח”. קשה לדעת מתי ראש השבט הגדול הפך לאל והכוהנים דברו בשמו. ראש השבט הפך לאל והאל לפסל עץ. הכוהנים והעם הלכו מובלים על ידי פסל העץ הלוחש ומסמן את הדרך. והדרך הייתה קשה, ופעמים רבות נלחמו בשבטים אחרים כדי לפתוח לעצמם נתיב בתוך הלא ידוע. לילה אחד הנודדים הגיעו ל”מקור המים הרבים” שנתן מחסה לצמחים, עצים, וציפורים, והציפורים הזכירו את קול הציוץ ששרו בתחילת הזמנים. האל שדיבר מפי פסל העץ חזר והזכיר: ״דרך מופלאה לפנינו ורק בסוף הדרך תגלו את מטרת המסע.״ אבל בני השבטים לא רצו להמשיך ללכת. הם חשבו ש”מקור המים הרבים” הוא המקום ושכחו שהמסע צריך להוביל לגילוי היעוד של השבטים ובלי יעוד אין טעם למסע. ״טוב לנו המקום הזה,״ אמרו. ״למה נמשיך לנדוד?״ כולם שרו ורקדו והתפללו לאל: ״כאן ביתך, כאן משכנך, מקום זה יאדיר את שמך לעולמים, שבענו נדודים.״ האל ששמע את התפילה המכוונת אליו, חמתו בערה בו כי חש, שתמיד חוזר אותו סיפור על עצמו: עוצרים בדרך ושוכחים שצריך להמשיך, כי אסור לעצור לפני שמגלים את יעוד המסע. בלילה הרעמים רעמו והברקים הבריקו ובבוקר “מקור המים הרבים” הפך ממקור חיים לבית קברות המוני. אלה שהמשיכו לחיות צעדו הלאה מזה. אולי בסוף הדרך יגלו את ייעודם האמיתי. עכשיו ברור להם שמסע אינו נפסק בדרך, אפילו אם היא יפה, ואולי עכשיו הם משחזרים את תחילת כל הדרכים. הפעם לא נעו יותר כשבטים, אלא כל פרט מצא לעצמו נתיב. ״מיתוס אנשי טבור הירח״ נכתב על ידי פרופסור נחום מגד לאחר שצפה בעבודות שלי
Posted on: Mon, 12 Jan 2015 09:03:24 +0000
Trending Topics
Recently Viewed Topics
© 2015