Iraq The British mandate over Iraq came to an end in June 1930, and in October 1932 the country became independent. The Iraqi government response to the demand of Assyrian autonomy (a Semitic tribe, affiliated to Nestorian church), turned into a bloody massacre by Iraqi army in August 1933. This event was the first sign to the Jewish community that minority rights were meaningless under Iraqi monarchy. King Faisal, known for his liberal policies, died in September 1933, and was succeeded by Ghazi, his nationalistic anti-British son. Ghazi began promoting Arab nationalist organizations, headed by Syrian and Palestinian exiles. With 1936–1939 Arab revolt in Palestine, they were joined by rebels, such as the Mufti of Jerusalem. The exiles preached pan-Arab ideology and fostered anti-Zionist propaganda. Under Iraqi nationalists, the Nazi propaganda began to infiltrate the country, as Nazi Germany was anxious to expand its influence in the Arab world. Dr. Fritz Grobba, who resided in Iraq since 1932, began vigorously and systematically to disseminate hateful propaganda against Jews. Among other things, Arabic translation of Mein Kampf was published and Radio Berlin had begun broadcasting in Arabic language. Anti-Jewish policies had been implemented since 1934, and the confidence of Jews was further shaken by the growing crisis in Palestine in 1936. Between 1936 and 1939 ten Jews were murdered and on eight occasions bombs were thrown on Jewish locations. In 1941, immediately following the British victory in the Anglo-Iraqi War, riots known as the Farhud broke out in Baghdad in the power vacuum following the collapse of the pro-Axis government of Rashid Ali while the city was in a state of instability. 180 Jews were killed and another 240 wounded; 586 Jewish-owned businesses were looted and 99 Jewish houses were destroyed. In some accounts the Farhud marked the turning point for Iraq’s Jews. Other historians, however, see the pivotal moment for the Iraqi Jewish community much later, between 1948–51, since Jewish communities prospered along with the rest of the country throughout most of the 1940s, and many Jews who left Iraq following the Farhud returned to the country shortly thereafter and permanent emigration did not accelerate significantly until 1950-51. Either way, the Farhud is broadly understood to mark the start of a process of politicization of the Iraqi Jews in the 1940s, primarily amongst the younger population, especially as a result of the impact it had on hopes of long term integration into Iraqi society. In the direct aftermath of the Farhud, many joined the Iraqi Communist Party in order to protect the Jews of Baghdad, yet they did not want to leave the country and rather sought to fight for better conditions in Iraq itself. At the same time the Iraqi government which had taken over after the Farhud reassured the Iraqi Jewish community, and normal life soon returned to Baghdad, which saw a marked betterment of its economic situation during World War II. עיראק מבצע עזרא ונחמיה קבר אחים של קורבנות הפרהוד בשנת 1948 היו כ-150,000 יהודים בעיראק, בעיקר בבגדאד ובצרה. בשנת 1941, בעקבות ההפיכה הפרו-נאצית של רשיד עלי אל-כילאני, התרחשו בבגדאד פרעות הידועות בשם הפרהוד. במהלך פרעות אלה 180 יהודים נהרגו, 240 נפצעו, 586 בתי עסק יהודיים נבזזו ו-99 בתים נהרסו. כמו רוב ארצות ערב, עיראק תחילה אסרה על עלייה לישראל מהחשש שזה יחזק את ישראל הצעירה. למרות האיסור, בשנת 1949 כ-1000 יהודים עזבו את עיראק כל חודש. בהמשך, בהובלת נורי א-סעיד, הממשלה העיראקית שינתה את מדיניותה ועברה לעודד את עזיבת היהודים. בשנת 1950 ממשלת עיראק העבירה חוק התקף לשנה שקבע שליהודים מותר להגר מהמדינה במידה והם מוותרים על אזרחותם העיראקית, וכתוצאה מכך מותירים את רוב רכושם לממשלת עיראק. לפי החוקר איאן בלאק הסיבות לשינוי המדיניות היה הרצון של עיראק לקבל נתח מהרכוש של היהודים לקופת המדינה, וכן רצון להיפטר מהמיעוט היהודי שנתפש כמערער את היציבות במדינה. באוגוסט 1950 נורי א-סעיד איים על חברת התחבורה שהייתה אחראית להובלת היהודים אל מחוץ למדינה שאם אינה תעמוד במכסה של 500 יהודים שעוזבים את המדינה כל יום, רישיונה יישלל. בספטמבר הוא איים שאם קצב העזיבה לא יוגבר, הוא יקח את כל היהודים לגבול ויגרשם. כחודשיים לפני שפג תוקפו של החוק, לאחר שכבר 85,000 יהודים נרשמו לעלייה, החלה סדרה של פיגועים נגד מטרות יהודיות בעיראק. ממשלת עיראק עצרה 28 יהודים בהאשמה שהם אחראים לפיגועים, והוציאה להורג 2 מהם. החוק הוארך לתקופה נוספת, ובמהלכה כמעט כל יתר יהודי עיראק נרשמו לעלייה. במחצית השנייה של 1951 הועברו חוקים שמוציאים את הציונות מחוץ לחוק, ומורים על גירוש של כל יהודי מעיראק שלא מסכים לחתום על הצהרה נגד הציונות. מתוך היהודים המעטים שנותרו בעיראק, בשנת 1969 כ-11 יהודים הוצאו להורג בפומבי אחרי משפטי ראווה. הרדיו העיראקי קרא להמונים לצאת לרחובות, ואכן הגופות הוצגו בפני עשרות ומאות אלפי אנשים באווירת קרנבל.
Posted on: Sat, 26 Apr 2014 22:16:34 +0000
Trending Topics
Recently Viewed Topics
© 2015